יוטיוב קיים כבר יותר מ-8 שנים, 8 שנים בהן כל יוצר מוזיקה יכול לשים
את היצירה שלו במקום בו תהייה נגישה לכל
אחד, 8 שנים בהן הצלחה של שיר לא נמדדת רק ע"י כמות הסינגלים שהוא מכר וכמות
הפעמים בהן הושמע ברדיו אלא גם על סמך מספר הצפיות/האזנות לשיר, מספר האנשים שלחצו
על אגודל מונף שמביע את אהדתם לשיר או על אגודל שמוט המביע את סלידתם. המדדים
החדשים, יחד עם הזמן הממושך שחלף מאז עלה יוטיוב לאוויר, מאפשרים בפעם הראשונה
בהיסטוריה של המוזיקה למדוד כמותית את הפער בין הצלחה תקשורתית לבין חשיפה בפועל.
לפני קרוב ל-20 שנה הייתה תחושה כי קיים פער בלתי נתפס בין כמות הילדים ששמעו בלופ
את "מציאות נפרדת" של היהודים לבין ההתעלמות התקשורתית המוחלטת מהאלבום,
בפועל אי אפשר היה לכמת את התחושה הזו בשום צורה. באותו אופן אף אחד לא יכל להביא
הוכחות לסיפורים על אלפי עותקים של "משוחח עם כיסא" של הג'ירפות אשר הועברו
בין מטיילים ישראלים במזרח. אבל הימים האלה חלפו כלא היו.
בתחילת 2008 הוציאו רן דנקר ועילי בוטנר, "הרכב השנה" של גלגל"צ ורשת ג',
את להיטם הגדול "אני אש". השיר בילה שבועות רבים בפסגת המצעדים, נבחר למקום
השלישי במצעד השנתי של גלגל"צ ומושמע עד עצם היום הזה בפלייליסט התחנה. רן
דנקר היה באותה תקופה כוכב בפני עצמו והאקס המדובר של נינט, הכוכבת הכי גדולה בארץ
נכון לאותה תקופה - מה שבטח לא הזיק ליחסי הציבור של ההרכב. אם מחברים את סך הצפיות שיש לקליפים השונים של
"אני אש" (כולל כאלה שהועלו ב-2008) מגיעים לקצת יותר מ-300 אלף צפיות.
באותה שנה עלה ליוטיוב קליפ לשיר "באנו מהרחוב" של הרכב ראפ אלמוני בשם KGC, הרכב שכל חבריו הם ישראלים ממוצא אתיופי
שהקשר היחידי בינם לבין נינט הוא הילדות בקריית גת. ב"באנו מהרחוב" צפו
עד היום כ-600 אלף איש, משמות המגיבים לסרטון אפשר לנחש שרובם נערים ישראלים ממוצא
אתיופי.
כמובן שאי אפשר להגיד על סמך הנתונים הללו כי "באנו מהרחוב" הוא
שיר יותר איכותי מ"אני אש", או להכתיר את הראשון כקלאסיקה ואת השני
כבלוף. מה שכן אפשר להגיד זה שיש המון ילדים אתיופים שהאזינו בלופ לשיר שלא הושמע
ולא יושמע לעולם ברדיו, למעשה הם האזינו לו כל כך הרבה פעמים עד שיש לו פי 2 יותר
האזנות מלאחד הלהיטים הגדולים של אותה תקופה. חשוב להדגיש כי "באנו מהרחוב"
הוא רק דוגמא מייצגת, יש ביוטיוב אזור שלם של היפ הופ ישראלי עם לוק אתיופי שזוכה
ללא פחות כניסות מהאזורים שזוכים לחשיפה באמצעי הקידום המסורתיים. אז למה בעצם אין
חשיפה של התכנים הללו באותם אמצעים מסורתיים?
מה שקורה בחודשים האחרונים עם השיר "the
way you move" של "קפה שחור חזק" והראפר
סולג'יי הוא די חסר תקדים. לקליפ יש נכון להיום 420 אלף צפיות, הרבה יותר מאשר כל
שיר שצעד בחודשיים האחרונים במצעד של גלגל"צ. מיותר לציין שאין שום אזכור
לקיום ההרכב באתרי התוכן השונים. לא ברור אם ההצלחה של השיר נובעת מהפזמון המדבק,
מההפקה שנשמעת כמו sean paul בימי הזוהר שלו או מהקליפ
המושקע. זה גם לא משנה, מה שמשנה זה שיש כאן שיר שנוגן קרוב לחצי מיליון פעם בחודש
האחרון ואף אחד לא מצא לנכון לכתוב על זה פסקה איפושהו.
שומעים הרבה בזמן האחרון
שהשנה האחרונה היתה "השנה של האתיופים", אין לי מושג מה זה אומר אבל
התחושה היא שעוד לא ראינו כלום. בין אם זה בהיפ-הופ ישראלי ובין אם בצורות ביטוי
אחרות – הפוטנציאל הוא פשוט עצום וכרגע נדמה שהרוב מדחיקים את הצורך לבטא ומי שכן
מבטא עדיין עושה זאת באיפוק מסוים. כשאריק איינשטיין נפטר לפני כשבוע, פורסמה
בעמוד הפייסבוק של "קפה שחור חזק" ההודעה הבאה:
"אולי הרבה מהחברים שלנו בדף ילדים, ולא כזה
מכירים או מבינים מי זה אריק איינשטיין ז״ל, אריק היה זמר שחקן ויוצר בחסד עליון,
ואישיות צנועה שאין כמותה היום בתרבות הישראלית."
אין שום סיבה שאחד מאלפי הילדים שצפו בהודעה הזו לא יהפוך ביום מן
הימים ליוצר בחסד עליון בעצמו ויאפשר לילדים אחרים ממוצא אתיופי לקבל השראה מגיבור
תרבות עם רקע דומה לשלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה