כהן@מושון – הכל טייט

אנשים ש"עושים כבוד למדינה" תמיד מעניינים יותר מסתם אנשים שמתפרנסים בכבוד במדינה. שער ניצחון של תומר חמד על ריאל מדריד ייקח את הכותרת הראשית מניצחון של בית"ר על מכבי חיפה למרות שמצב הרוח של יותר ישראלים יושפע מהאירוע השני. שחקנית ישראלית שתופסת מקום בהוליווד תזכה להרבה יותר אזכורים מסתם שחקנית שעשתה בארץ תפקיד מדהים. אנחנו מאוד גאים בנציגים שלנו בעולם למרות שהגאווה הזאת בדרך כלל מתחוללת רק בינינו לבין עצמנו. בשנים האחרונות, מרבית שביעות הרצון מוזנת מהגדרתנו כ"אומת הסטארט אפ" שממציאה פטנטים לעולם, מרבית הישראלים מרגישים חלק מאותה אומה כאילו שהמוח היהודי הוא איבר קולקטיבי שהאונה השמאלית שלו מתחילה בצפת ונגמרת ברחובות.

לפעמים שוכחים שמאחורי ה"כבוד" לו זוכה המדינה עומד צורך בסיסי של בנאדם להצליח בתחומו או סתם להתפרנס. נדמה שבתקופה האחרונה המניע הזה, שנמצא בבסיסה של כל חברת סטארט-אפ, מחלחל אט אט גם ליצירה ולתרבות הישראלית - "קשת" מייעדת במחשבה תחילה פורמטים כמו "הכוכב הבא" להפצה בחו"ל, פרסי אופיר מוענקים לסרטים בין היתר על פי מידת תשומת הלב שהם עשויים למשוך בזירה הבינלאומית וגם המוזיקאים העבריים לא טומנים ידם בצלחת ומכוונים את שיריהם יותר ויותר לקהל רחב יותר מהמיליונים הספורים ששפת אמם היא עברית. תוצר הלוואי של אותה גישה הוא דילול בתרבות שמדברת אל ישראלים כישראלים, עד כמה זה משמעותי? תלוי מה השפיע עליכם יותר, ההתברגות המוצלחת של פורטיסחרוף עם מינימל קומפקט בשוק האירופי או עשרות נכסי הצאן שהקליטו ביחד ולחוד בעברית.

"מה יהיה על המחר אם כל אדם מוכשר טס אל הניכר?" (כהן@מושון, "דברו")

המיקסטייפ  הקסום "חרוימל'ה מכוכב משה" של כהן@מושון מסתובב כבר חודשים רבים ברשת, קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה נצפה מקרה כל כך קיצוני של חוסר פרופורציה בין איכות היצירה לדלילות ההייפ העוטף אותה. ידוע שלהתפרנס ממוזיקה זה לא דבר קל, מה שגורם להרבה אומנים להיות קרועים בין האש לאדמה, בין הרצון לבטא את עצמם בלי גבולות לבין הצורך לקבל הכרה על אותו ביטוי. ב-"חרוימל'ה", כהן@מושון נמצאים עמוק בתוך האש, כמו ילד בן 12 שעתיד לגלות שהוא פירומן ובינתיים מכין לכל החבר'ה את תפוחי האדמה בל"ג בעומר. צמד המיכאלים מעידים על עצמם באחד הקטעים במיקסטייפ שהם מותחים קו מדומיין בין נתן אלתרמן ל-KRS one, אפשר להגיד שזה קורה בזמן שבמקומות אחרים נמתח הקו הממשי בין הבלקן ביט-בוקס לג'ייסון דירולו ו-2 chainz.

 "הכל טייט" הוא כנראה הדוגמא הכי מעניינת לאותו קו מדומיין. כהן@מושון לוקחים בקטע הזה ביט שהופק ע"י J-dilla ומרביצים עליו שני בתים פשוטים, לא דרמטיים מדי, שמעבירים למאזין את התחושה שהוא עד למשחק של שני אנשים ששקועים עמוק בעולמם הפנימי ומצליחים להתנתק מהצורך להיות מוצלחים או מתוחכמים. הוורסים שכהן@מושון מבצעים על הביט  נשמעים יותר טוב מהגרסה המקורית של אליל נעוריהם Q-tip, הביצוע שלהם ממש עושה חשק להעלות את J-dilla בסיאנס רק כדי לחמם לו את הלב עם הקטע הזה. חשוב מאוד להדגיש ש"הכל טייט" הוא בסך הכל דוגמא מייצגת למה שקורה במיקסטייפ הזה שמכיל הרבה קטעים עם נוסחה מאוד פשוטה: מינימום יומרה, מקסימום ביטוי חסר עכבות וטונה של אהבה למוזיקה.

   

סיסטם עאלי - חלון לים התיכון

לפני כמה שנים החליטו ב"ידיעות אחרונות" לפרסם את מצעד 100האלבומים הישראליים הגדולים בכל הזמנים. ידוע שמצעדי 100 הגדולים הם בבחינת עובדה קיימת, הם משקפים את המציאות באופן מוחלט, אף אחד לא ייעז להתווכח עם גלי צה"ל שבחר את "למבדה" להיות שיר המאה (שנת 89') ואת one של u2 להיות שיר העשור של הניינטיז (כנראה בגלל טעות טכנאי ששמע באוזנייה רק את המיקום).
 ובכל זאת, אותו מצעד של ידיעות הציג רשימה די הגיונית של אלבומים כאשר במקום הראשון ניצב "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, האלבום הראשון שהוציא לאור את רגשותיהם המודחקים של בני הדור השני לניצולי השואה. מי שגדל בישראל של אחרי שנות ה-80 יתקשה מאוד להעמיד במבחן את הטענה לפיה "אפר ואבק" הוא האלבום הישראלי הגדול בכל הזמנים, יש המון שכבות של נוסטלגיה והקשרים ממלכתיים שצריך לקלף כדי לקבל הרגשה טהורה של האזנה לאלבום. 
כבר מאקורד הפתיחה, שיר הנושא מעורר אסוציאציה של טקס ממלכתי. אחרי הכל, מדובר בהמנון הלא רשמי של יום השואה. "כשתגדל" ו-"שיר אחרי הגשם" שמגיעים בהמשך אמנם פחות אייקוניים אבל גם הם גורמים לחרדה של "עוד שניה יש צפירה ואני שוכב במיטה ושומע מוזיקה בפול ווליום". אחר כך יש גם את "כאן התחנה טרבלינקה" שמזכיר מאוד מסעות לפולין ולקראת הסוף עוד שירים שאפשר לדמיין את המסגרת השחורה סביב מילותיהם כמו "פרחים ברוח" ו-"אהבה הורגת".

"חלון לים התיכון", השיר השני באלבום, אמור לכאורה לעורר את אותן תחושות שמעוררים כל אותם שירי טראומה השזורים באלבום. גם הוא כלול ברפרטוארים של טקסי זכרון רבים וגם הוא נמצא בשאפל הקבוע שעורכי רדיו שולפים בימי אבל ואסונות לאומיים. ולמרות כל אלה, בניגוד למרבית שירי האלבום המעבירים את תחושת הטראומה, "חלון לים התיכון" מעורר תחושה קצת אחרת, מעין תקווה מאופקת. השיר מתאר מכתב של פליט שמגיע לארץ כדי להכין את השטח לקראת הגעת האישה והילד, הפליט כותב על סיכוי של אחד למיליון לאושר למרות הפצע הפתוח ומפנטז על צחוק ילדים. המוזיקה, כפי שמרמז שם השיר, נשמעת ים תיכונית כמו מטקות וארטיק קרח ב-12 שקל.

 כנראה שזה לא מקרי שהשיר זכה ברבות הימים לגרסאות מאמנים כמו רון שובל וגליקריה. אפשר גם להגיד שזה לא מקרי ואפילו מאוד מתבקש ש-"חלון לים התיכון" זוכה בשנה האחרונה לביצוע מרגש ואנרגטי כאחד מאנסמבל ההיפ-הופ היפואי "סיסטם עאלי", הרכב שאם צריך לתאר בצורה לקונית את ההופעה שלו, סביר להניח שהתיאור יישמע כמו קונספט של תוכנית ריאלטי גרועה: ערבי, יהודי ורוסי ששרים בשפת האם, כל אחד בתורו. בתכל'ס הופעה של "סיסטם עאלי" נראית כאילו הדג נחש הצליחו לבנות את מגדל בבל ועכשיו הם שרים על זה. במשך כל ההופעה העיניים מרצדות בין מוקדי ההתרחשות המרובים המצויים על הבמה והאוזניים עוקבות אחר הפלואו הקטלני שלא מושפע מתחלופת השפות התכופה. "סיסטם עאלי" גורמים ל"חלון לים התיכון" להישמע כאילו פוליקר כתב אותו עבורם, יפו של "סיסטם עאלי" היא "פגר עיר", "אור גדול ובוהק שמישהו הפך לפירורים" ועוד כמה משפטים ברוסית ובערבית שלא נשמעים כמו "אני דווקא חושב שסבבה פה". הביצוע של "סיסטם עאלי" נותן תחושה כי גם יפו מייאשת וכל מה שנותר הוא החלון עצמו והתקווה שהוא טומן בחובו. כמו בשאר השירים שפירסמו עד כה, "סיסטם עאלי" לא באים ואומרים "אם אנחנו יכולים לשיר ביחד אז גם אתם יכולים לחיות בשלום", זאת לא הופעה של אחינועם ניני ומירה עוואד, הם מודעים לפצע הפתוח של שולי החברה הישראלית בדיוק כמו שכותב המכתב בביצוע של פוליקר מודע לפצע המלחמה. ועדיין, הביצוע של "סיסטם עאלי" נותן תחושה שדווקא מתוך המודעות לפצע הפתוח יש סיכוי של אחד למיליון שתקווה תצמח מתוך יאוש.

                 

נצ'י נצ' - שלמה

נצ'י נצ' - שלמה

Hear me talkin bout checkbooks, credit cards "
more money than a sucker could ever spend"

(sugarhill gang rappers delight – 1979)

ראפרים התרברבו בעושרם המופלג עוד בתקופה שאף אחד לא ידע אם אי פעם כל העניין הזה שנקרא היפ-הופ יהיה רווחי. אגו-טריפ לא עולה כסף, כך שלא הייתה שום מניעה מלשיר על עושר וכוח עוד מהימים הראשונים של sugarhill gang ו-kurtis blow, האמת תמיד היתה הרבה פחות חשובה מהסגנון, כמו בכביש גם על המייק אל תהייה צודק, תהייה חכם. השנים עברו וההיפ-הופ הפך מתרבות שוליים לתרבות על, ראפרים הפכו מקוריוז לאליטה תרבותית. כשג'יי זי מעיד על עצמו שהוא מרגיש את המיליארד הראשון באוויר אפשר להאמין לו, אתה יודע שלבנאדם יש בעלות על הברוקלין נטס, בעלות על חצי מהמיטה של ביונסה ועל פתק עם הטלפון של אובמה. ברור לך שהעושר שהוא מדבר עליו מתועד בדו"חות לשנת המס הנוכחית.
ראפרים ישראלים לא מדווחים על כלום למס הכנסה, הדיווח שלהם לא שווה את שתי הדקות שיגזלו מפקיד המס כדי לעבור על הניירת. לראפר הישראלי אין את הכוח, אין את הכסף ואין את הבחורה. בדיוק בגלל זה אגו טריפ ישראלי תמיד נעשה ותמיד ייעשה עם קריצה - עוד מהימים העליזים של השב"ק, דרך הימים המוזרים של סאבלימינל ועד ימינו אנו בהם אפשר לראות את פלד ב-"מזומנים" שר על "שטרות מרשרשים להרשים נשים"  בדרכו לקנות קפה שחור מ-AM:PM. נשאלת השאלה האם אפשר בכלל לעשות אגו-טריפ ישראלי אותנטי? אגו-טריפ שפשוט מתאר פנטזיה שהתממשה.

"מפוצץ את קיסריה אין מקום לשבת, עולה להופיע עם בקבוק מים ומגבת".

נצ'י נצ' כבר עשה את זה פעם. הוא כבר תרגם לעברית קונספטים שעובדים רק באנגלית, לא תרגום גוגל טרנסלייט, תרגום של אווירה, של תחושה. הוא תרגם את התחושה שעוברת בקטעים של וו-טאנג ב"פלטינה מחומשת" המופתי, קטע שנשמע כמו גוסטפייס קילה עושה "עלייה" ועובר שטיפת מוח תרבותית בישראל. נצ'י נצ' הפך שם את סטטן איילנד לפתח-תקווה, את הגטו לפריפריה, הוא הצליח לחרוז במיומנות את הרבי מילובביץ' ללני קרביץ כאילו מדובר במחט ותחת ולהזכיר בנשימה אחת את יצחק רבין, לב לבייב, נינט וששטוס כאילו שכולם חלקים משלימים באותה מכונה.

 ב-"שלמה" (מתוך "בור ועם הארץ") נצ'י נצ' מייבא לישראל אגו-טריפ אותנטי. אמנם רחוק היום בו הוא יהפוך לבעלים של הפועל פ"ת אבל מי צריך את המיטה החולה הזאת אם אפשר פשוט להיכנס לנעליים של שלמה ארצי? כל שורה בשיר הזה נשמעת כאילו שלמה ארצי בכבודו ובעצמו מתאר בבוטות משהו שכולנו יודעים עליו ("אני הגב גבר כולם מקשיבים לי טוב, יושב לסשן עם שלום חנוך וגידי גוב"). "שלמה" זורק רפרנסים לעצמו ("שדות של אירוסים, בבנק אין לי מינוסים"), מסתלבט על כמה הוא מניאק ("דופק זמרות מתחילות שנשמעות כמו חרא") ודוחף לנו בפנים את כל הדברים שלנו אין ולו יש. כל הסיפור הזה מגובה בביט ששם את הפוקוס על שלמה, קולות רקע שמזכירים לנו שהוד קיסריותו שיחק בחסמב"ה וגיטרה שנשמעת כאילו הוקלטה עם סינגולדה באיזה אילתור של צהריי שישי בפנטהאוז.