ההיפ הופ מאז ומתמיד שמר מקום של כבוד לאינטרו, הרגע המאושר בחיים, זה
שמגיע לפני אכילת הדבש. יש רציונל מאחורי הנטייה הזו של אומני היפ הופ ליצור
אווירה חסרת מיקוד (ולפעמים קצת לנדנד) כמה רגעים לפני שמתחיל האלבום. הסקרנות
מתבשלת, הציפייה מתגברת, יש הזדמנות לנשום כמה שניות לפני שהאנרגיות משתלטות.
בעולם יש מלא דוגמאות לאלבומים כאלה. מי שגדל על הראשון של קניה ווסט ישמע תמיד את
החפירות של הכומר בהתחלה רק בשביל שניות הציפייה לביט המופלא של we don’t care, הקטע האיזוטרי והמוזר בפתיחה של Paul’s Boutique שואב אל המזרק את האדרנלין
אשר מוזרק בבת אחת ב-shake your rump, אותו רעיון מבורך מופיע
גם באלבום הבכורה של בני אסתרקין ("יום אחד כל זה יהיה שלנו").
האינטרו של "יום
אחד..." מכיל שברי אסוציאציות, טיולים בסמטת הזיכרונות והגיגים שנקטעים
ע"י קטע ראפ בצרפתית אשר גולש לפאוזה ולשיחת טלפון בין שני חברים ספק סטלנים,
ספק משועממים, ספק גם וגם. לאחר כמה האזנות האווירה באינטרו מקבלת מימד קסום נוסף.
המקום: בת-ים הסטיגמטית, המטרה: להתבטא על מנת להתרומם מהבנאליה. התחושה היא שמאזינים
בזמן אמת לימים המוקדמים של ה-late bloomers. ואז אחרי שהדיבורים נגמרים מגיעה הבומבה.
מה צריך יותר מביט שפותח אלבום? תופים מלוכלכים, חצוצרות סטייל Native tongues, קולות רקע שנשמעים כמו שילוב של רוכלים, מעגל
פריסטייל וחלומות לתרגם את וו טאנג. הביט המעולה נקטע לשנייה עם שורת המחץ
"ער לכל המתרחש יא טמבל" ומשם אין ירידה אפילו לשניה. שתי דקות ו-18
שניות, זה כל הסיפור. הקטע המעולה הזה מציג תרבויות שוליים ממגוון הקשרים – מג'ובניק
שלא משתין לכוס דרך סאיין סופה קרו ועד "פחים מלאים בזבלה". מהפזמון
נודף ריח טוב של פרודוקס. כמו בכל האלבום "יום אחד...", השיר מלא
באווירה פרדוקסלית. בני דורש מהמאזין ריכוז אבל גם אסוציאטיביות, נכונות להכיל בו
זמנית את הנמוך והגבוה, שמעת משהו יפה שהעלה לך חיוך או גרם לך לחשוב? עכשיו קבל
בעיטה לבטן. הסגנון תמיד נמצא במקום הראשון. הדימויים, השפה והעולם הפנימי נמצאים
הרבה מעל הסיפור ושאר התוכן.
