בני אסתרקין - ער לכל המתרחש

ההיפ הופ מאז ומתמיד שמר מקום של כבוד לאינטרו, הרגע המאושר בחיים, זה שמגיע לפני אכילת הדבש. יש רציונל מאחורי הנטייה הזו של אומני היפ הופ ליצור אווירה חסרת מיקוד (ולפעמים קצת לנדנד) כמה רגעים לפני שמתחיל האלבום. הסקרנות מתבשלת, הציפייה מתגברת, יש הזדמנות לנשום כמה שניות לפני שהאנרגיות משתלטות. בעולם יש מלא דוגמאות לאלבומים כאלה. מי שגדל על הראשון של קניה ווסט ישמע תמיד את החפירות של הכומר בהתחלה רק בשביל שניות הציפייה לביט המופלא של we don’t care, הקטע האיזוטרי והמוזר בפתיחה של Paul’s Boutique שואב אל המזרק את האדרנלין אשר מוזרק בבת אחת ב-shake your rump, אותו רעיון מבורך מופיע גם באלבום הבכורה של בני אסתרקין ("יום אחד כל זה יהיה שלנו").

האינטרו של "יום אחד..." מכיל שברי אסוציאציות, טיולים בסמטת הזיכרונות והגיגים שנקטעים ע"י קטע ראפ בצרפתית אשר גולש לפאוזה ולשיחת טלפון בין שני חברים ספק סטלנים, ספק משועממים, ספק גם וגם. לאחר כמה האזנות האווירה באינטרו מקבלת מימד קסום נוסף. המקום: בת-ים הסטיגמטית, המטרה: להתבטא על מנת להתרומם מהבנאליה. התחושה היא שמאזינים בזמן אמת לימים המוקדמים של ה-late bloomers. ואז אחרי שהדיבורים נגמרים מגיעה הבומבה.

מה צריך יותר מביט שפותח אלבום? תופים מלוכלכים, חצוצרות סטייל Native tongues, קולות רקע שנשמעים כמו שילוב של רוכלים, מעגל פריסטייל וחלומות לתרגם את וו טאנג. הביט המעולה נקטע לשנייה עם שורת המחץ "ער לכל המתרחש יא טמבל" ומשם אין ירידה אפילו לשניה. שתי דקות ו-18 שניות, זה כל הסיפור. הקטע המעולה הזה מציג תרבויות שוליים ממגוון הקשרים – מג'ובניק שלא משתין לכוס דרך סאיין סופה קרו ועד "פחים מלאים בזבלה". מהפזמון נודף ריח טוב של פרודוקס. כמו בכל האלבום "יום אחד...", השיר מלא באווירה פרדוקסלית. בני דורש מהמאזין ריכוז אבל גם אסוציאטיביות, נכונות להכיל בו זמנית את הנמוך והגבוה, שמעת משהו יפה שהעלה לך חיוך או גרם לך לחשוב? עכשיו קבל בעיטה לבטן. הסגנון תמיד נמצא במקום הראשון. הדימויים, השפה והעולם הפנימי נמצאים הרבה מעל הסיפור ושאר התוכן.

   

    

גיא מזיג - לבד במדבר

"המופע של סטיב" היה המקום העיקרי ממנו פרצו "הדורבנים" אי שם בשנת 2003 כאשר "לא בא לי לשמוע" הנוגה נבחר להיות שיר הנושא של אותה תכנית. חשוב להסביר לכל מי ששם פילטרים מינימאליים על התרבות שהוא צרך באותה תקופה, "המופע של סטיב" היה הניסיון של יגאל שילון ליצור את השילוב המתבקש בין "המופע של טרומן" ל"ניפגש בסיבוב". עכשיו, ברור שזה קצת יומרני מצדו של שילון לתרגם עלילה קולנועית כל כך מורכבת לז'אנר הקולנועי בו הוא מתמחה, אבל וואלה, לתרגם ז'אנר אומנותי זה לא דבר קל. "הדורבנים" מצד שני עשו את זה לא רע באותה תקופה. הם אשכרה עשו אלבום דיסקו בעברית שאין על העטיפה שלו תמונה של צביקה פיק. והייתה שם גם אחלה מוזיקה – "שוב הדיסקו כאן" היה חתיכת יציאה בזמנו (מאז גלגל"צ עשו בו שמות), "אור כחול" הציג הפקה שלא הייתה מביישת את דונה סאמר ומעל כולם "לבדוק לך את המנוע" שמהווה עד היום נדבך מרכזי בארסנל הפאנק הישראלי. למרות הכל, אפשר להגיד שהאלבום קצת התפספס - אין קו מחבר ניכר בין השירים. קצת דיסקו, קצת כוורת, כמה רצועות מעולות (בעיקר בהתחלה) וכמה רצועות שהיה אפשר לגנוז בשקט. המשך הקרירה של הלהקה היה די דומה - לצד קלאסיקות מודרניות ("עוד לילה עבר") היו הרבה תוצרים לא מוגמרים ובעיקר תחושה שהיה אפשר לעשות יותר.

"לבד במדבר" של גיא מזיג הוא בפני עצמו היותר שאפשר היה לעשות. עם הפקה שמצליחה להיות דרמטית ומעודנת בו זמנית, זמרות ליווי שנשמעות כאילו נשלפו מהקלטות של הרולינג סטונז בסבנטיז ומלודיות סטיבי וונדריות, מזיג מביא כאן את אחת ההפצצות הכי כבדות שנשמעו כאן בזמן האחרון. "לבד במדבר" הוא שיר מטלטל שכל שניה בו מעיפה אותך למקום אחר, גם מלודית וגם ליריקלית. המעברים החדים של הבס וזמרות הליווי שומרים על רמת דריכות מרגשת לצד רמת סיפוק גבוהה. הליריקה מעומעמת, נעה בין שורות כמו "מצאנו הצדקות לכל חץ שירינו בלי לעשות חשבון אם צדקנו או טעינו" ל-"הלכנו על ביצים ושכחנו שזה או אנחנו או שהכל פשוט גמור" אבל באופן כללי משרה אווירה של שיר פרידה שלצד ההפקה הגרנדיוזית וזמרות הליווי מזכירה מאוד את האווירה ב"דרכים הידועות" של שלום חנוך. יותר מהכל, מזיג נותן הרבה כבוד למוזיקה בשיר – ההגשה שלו משרתת את העושר המוזיקלי ולא משתמשת באותו עושר כאמצעי להבלטת הזמר.

ההיסטוריה של הרוק הישראלי מלאה בשחקנים קבוצתיים שהתחילו בגיל מבוגר קריירה מפוארת (רשימה חלקית: שלום חנוך, ברי סחרוף ואהוד בנאי). אמנם עוד מוקדם לחזות, אבל "לבד במדבר" מחזק את הציפייה שעשוי להיות כאן מקרה דומה.  

Isaiah Rashad - מרגיש כמו קובי שמעוני.

תרגום חופשי לקטע Brad Jordan (מחווה לראפר Scarface) מתוך המיקסטייפ Cilvia Demo.

[בית 1 – איזהא ראשאד המכונה ספוטי]

עכשיו אני ומיקי די אחי.... מתמסטלים.

אלון דה לוקו ווליום 16... בדרכים.

פה גדול, קעקועים...בכל מקום.

רוצים שלא אהיה כל כך בוטה? חחח... יאללה סתום.

עכשיו תנו כבוד... אני שוגל.

עליכם בכלל... לא מסתכל.

לא נכנס שותף... בלי מקדמה.

אין פשרות אחי... שא ברכה.

יודע, יש לי כבר...ים יורשים.

 יש לי סטייל של פוסט....ה-90.

נולדתי ב-99.... משמע נבחרתי.

השכונה גועשת...עת הגעתי (שיט!).

[פזמון]

שמע ישראל,  אין כמוני.

מרגיש כאילו אני קובי שמעוני.

בורא עולם, זה קטטוני.

עולם דרך עיניו של קובי שמעוני.

[בית 2 – מיכאל ה וינצ'י המכונה מיקי די]

זה רק אני וספוטי אחי...נרגעים.

מאז חצות היום....משתכרים.

כולם אומרים לי "מיקי מה נהייה?....יא זרוק".

שיתעסקו בשלהם...אני עסוק.

כבוד גדול לחבר'ה משיכון המזרח שאוכלים ולעולם לא ישנים.

בשבתות אנחנו עובדים, לא מסתבכים בעניינים.

שאפו ענק לכל הנשים הנאמנות.

ושאפו לאבא יבדל"א, שעוד יקצור את הפירות (שיט!).

[פזמון]

שמע ישראל, אין כמוני.

זרמים בכל הגוף כאילו אני קובי שמעוני.

יותר חזק משוק אלקטרוני.

בין אדם לאל, קובי שמעוני.

איציק פצצתי ב"עשן הזמן" החדש 14/12/2013

אומרים על באר-שבע שיש בה "אווירה סטודנטיאלית נהדרת". הביטוי הזה, "אווירה סטודנטיאלית" טומן בחובו מעין הבטחה לסביבה פתוחה ואינטיליגנטית שמקבלת בזרועות פתוחות תרבויות שוליים. בארה"ב המונח "collage rock" שימש בעבר לתיאור מוזיקה אלטרנטיבית עוד לפני שקראו לה מוזיקה אלטרנטיבית. בב"ש לעומת זאת , במופע פתיחת השנה האחרון הופיעו בהתאם לבחירת הקהל ירמי קפלן, חמי רודנר, אסף אמדורסקי ודנה ברגר – 4 אמנים שמרבית הסטודנטים היו עדים לימי השיא שלהם רק אם היתה להם גננת שהשמיעה בגן דיסקים של "איפה הילד".  אלוהים יודע מה היה עושה קומץ חובבי מוזיקת השוליים בעיר אם לא היה את "עשן הזמן", מקום שייעז לארח בשבוע אחד ערב מוזיקה ים תיכונית, ערב הקראת שירה, ג'ם סשן של איתי פרל עם הרכב מקומי והופעה של פלד ואורטגה. כשאתה מגיע לראות הופעה ב"עשן" אתה אף פעם לא יודע מה תקבל, יש מצב שזו תהייה אחת ההופעות המופלאות שתראה בחייך ויש מצב שזו תהייה אחת המביכות. בשני המקרים לא תשאר אדיש וזה גם הקסם של המקום הזה שנטש בשבועות האחרונים את רחוב רינגלבלום, אחד ממעוזי הסטודנטים בעיר, לטובת בית חדש ומרווח בעיר העתיקה.

בשבת האחרונה איציק פצצתי הגיע לבקר בבית החדש. על אף שהשם איציק פצצתי עלול להוביל למסקנה המוטעית כי מדובר בבעל חנות קסמים וטריקים - פצצתי הוא המנוע המוזיקלי שמכתיב את הקצב  ב"העיר הזאת", קצב שבצירוף עם הטקסטים החד-פעמיים והוירטואוזיות של השחקנים/זמרים/ראפרים הופך את "העיר הזאת" מסתם עוד מחזמר ראפ בלשי ליצירת מופת.

כשבחוץ שורר קור של אלוהים יודע כמה מעלות, איציק פצצתי (בשילוב עם האווירה ב"עשן" החדש) מחמם יותר משלוק וודקה מול תנור ספירלה. כבר מהפתיחה, הקאבר המעולה ל-hard times  מעלה את השאלה של למה אף אחד עדיין לא פיתח חצוצרה שנשמעת כמו פצצתי עושה חצוצרה. בקאבר שהגיע ישר אחרי, ל-fuck you של cee-lo הקהל ב"עשן" כבר התחיל לתת עבודה כלהקת ליווי.  בהמשך הגיע אחד השיאים של ההופעה עם הביצוע מלא הפאתוס ל-only girl in the world שנשמע כמו מאש אפ קומי מוצלח בין ריהאנה לקטע על מנשה מ-"העיר הזאת". במהלך ההופעה פצצתי מעיד על עצמו כי "הוא לא מסוגל לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת" ומיד לאחר מכן מתחיל לשיר במקביל לנגינה בגיטרה ולתפעול לופר עם 8 ערוצים, באופן כללי כל מה שקורה על הבמה נראה כמו ההפך מפלייבק, יש תחושה שחוץ מהרעיונות, אין שום דבר שנוצר מבעוד מועד.

 אחד המוטיבים היפים בהופעה הוא החיים החדשים שפצצתי מעניק ללהיטי פופ שנכנסו בעבר לאוזן אחת ויצאו מהשניה, שירים כמו   Would I lie to you של Charles& eddie, Sweat של inner cyrcle ו-Closer של ne-yo עוברים כחוט השני בין שיאי ההופעה וחושפים בו זמנית גם את גדולתם וגם את הרקע המוזיקלי הייחודי של פצצתי.   אבל אין ספק כי רגע השיא של ההופעה הוא הביצוע לקטע המקורי מיסטר תעלול שנותן הרגשה כאילו מופיע ב"עשן הזמן" אומן r&b אמריקאי מהשורה הראשונה עם שיר נונסנס ישראלי אורגינלי. אחרי מיסטר תעלול ההופעה ממשיכה בקו המנחה והאהוב, מאפשרת לעכל את העובדה שהבנאדם מופיע בעוד 3 מסגרות שונות ("העיר הזאת", מופע האלתור "אהלן" והופעות מזדמנות של ויקטור ג'קסון) ושצריך לתפוס את הפרץ היצירתי הזה כל עוד הוא נמצא באיזור.

קפה שחור חזק מארחים את סולג'יי - the way you move

יוטיוב קיים כבר יותר מ-8 שנים, 8 שנים בהן כל יוצר מוזיקה יכול לשים את היצירה שלו במקום בו  תהייה נגישה לכל אחד, 8 שנים בהן הצלחה של שיר לא נמדדת רק ע"י כמות הסינגלים שהוא מכר וכמות הפעמים בהן הושמע ברדיו אלא גם על סמך מספר הצפיות/האזנות לשיר, מספר האנשים שלחצו על אגודל מונף שמביע את אהדתם לשיר או על אגודל שמוט המביע את סלידתם. המדדים החדשים, יחד עם הזמן הממושך שחלף מאז עלה יוטיוב לאוויר, מאפשרים בפעם הראשונה בהיסטוריה של המוזיקה למדוד כמותית את הפער בין הצלחה תקשורתית לבין חשיפה בפועל. לפני קרוב ל-20 שנה הייתה תחושה כי קיים פער בלתי נתפס בין כמות הילדים ששמעו בלופ את "מציאות נפרדת" של היהודים לבין ההתעלמות התקשורתית המוחלטת מהאלבום, בפועל אי אפשר היה לכמת את התחושה הזו בשום צורה. באותו אופן אף אחד לא יכל להביא הוכחות לסיפורים על אלפי עותקים של "משוחח עם כיסא" של הג'ירפות אשר הועברו בין מטיילים ישראלים במזרח. אבל הימים האלה חלפו כלא היו.

בתחילת 2008 הוציאו רן דנקר ועילי בוטנר,  "הרכב השנה" של גלגל"צ ורשת ג', את להיטם הגדול "אני אש". השיר בילה שבועות רבים בפסגת המצעדים, נבחר למקום השלישי במצעד השנתי של גלגל"צ ומושמע עד עצם היום הזה בפלייליסט התחנה. רן דנקר היה באותה תקופה כוכב בפני עצמו והאקס המדובר של נינט, הכוכבת הכי גדולה בארץ נכון לאותה תקופה - מה שבטח לא הזיק ליחסי הציבור של ההרכב.  אם מחברים את סך הצפיות שיש לקליפים השונים של "אני אש" (כולל כאלה שהועלו ב-2008) מגיעים לקצת יותר מ-300 אלף צפיות. באותה שנה עלה ליוטיוב קליפ לשיר "באנו מהרחוב" של הרכב ראפ אלמוני בשם KGC, הרכב שכל חבריו הם ישראלים ממוצא אתיופי שהקשר היחידי בינם לבין נינט הוא הילדות בקריית גת. ב"באנו מהרחוב" צפו עד היום כ-600 אלף איש, משמות המגיבים לסרטון אפשר לנחש שרובם נערים ישראלים ממוצא אתיופי.

 כמובן שאי אפשר להגיד על סמך הנתונים הללו כי "באנו מהרחוב" הוא שיר יותר איכותי מ"אני אש", או להכתיר את הראשון כקלאסיקה ואת השני כבלוף. מה שכן אפשר להגיד זה שיש המון ילדים אתיופים שהאזינו בלופ לשיר שלא הושמע ולא יושמע לעולם ברדיו, למעשה הם האזינו לו כל כך הרבה פעמים עד שיש לו פי 2 יותר האזנות מלאחד הלהיטים הגדולים של אותה תקופה. חשוב להדגיש כי "באנו מהרחוב" הוא רק דוגמא מייצגת, יש ביוטיוב אזור שלם של היפ הופ ישראלי עם לוק אתיופי שזוכה ללא פחות כניסות מהאזורים שזוכים לחשיפה באמצעי הקידום המסורתיים. אז למה בעצם אין חשיפה של התכנים הללו באותם אמצעים מסורתיים?

מה שקורה בחודשים האחרונים עם השיר "the way you move" של "קפה שחור חזק" והראפר סולג'יי הוא די חסר תקדים. לקליפ יש נכון להיום 420 אלף צפיות, הרבה יותר מאשר כל שיר שצעד בחודשיים האחרונים במצעד של גלגל"צ. מיותר לציין שאין שום אזכור לקיום ההרכב באתרי התוכן השונים. לא ברור אם ההצלחה של השיר נובעת מהפזמון המדבק, מההפקה שנשמעת כמו sean paul בימי הזוהר שלו או מהקליפ המושקע. זה גם לא משנה, מה שמשנה זה שיש כאן שיר שנוגן קרוב לחצי מיליון פעם בחודש האחרון ואף אחד לא מצא לנכון לכתוב על זה פסקה איפושהו.

שומעים הרבה בזמן האחרון שהשנה האחרונה היתה "השנה של האתיופים", אין לי מושג מה זה אומר אבל התחושה היא שעוד לא ראינו כלום. בין אם זה בהיפ-הופ ישראלי ובין אם בצורות ביטוי אחרות – הפוטנציאל הוא פשוט עצום וכרגע נדמה שהרוב מדחיקים את הצורך לבטא ומי שכן מבטא עדיין עושה זאת באיפוק מסוים. כשאריק איינשטיין נפטר לפני כשבוע, פורסמה בעמוד הפייסבוק של "קפה שחור חזק" ההודעה הבאה:

"אולי הרבה מהחברים שלנו בדף ילדים, ולא כזה מכירים או מבינים מי זה אריק איינשטיין ז״ל, אריק היה זמר שחקן ויוצר בחסד עליון, ואישיות צנועה שאין כמותה היום בתרבות הישראלית."

אין שום סיבה שאחד מאלפי הילדים שצפו בהודעה הזו לא יהפוך ביום מן הימים ליוצר בחסד עליון בעצמו ויאפשר לילדים אחרים ממוצא אתיופי לקבל השראה מגיבור תרבות עם רקע דומה לשלהם.   

כהן@מושון – הכל טייט

אנשים ש"עושים כבוד למדינה" תמיד מעניינים יותר מסתם אנשים שמתפרנסים בכבוד במדינה. שער ניצחון של תומר חמד על ריאל מדריד ייקח את הכותרת הראשית מניצחון של בית"ר על מכבי חיפה למרות שמצב הרוח של יותר ישראלים יושפע מהאירוע השני. שחקנית ישראלית שתופסת מקום בהוליווד תזכה להרבה יותר אזכורים מסתם שחקנית שעשתה בארץ תפקיד מדהים. אנחנו מאוד גאים בנציגים שלנו בעולם למרות שהגאווה הזאת בדרך כלל מתחוללת רק בינינו לבין עצמנו. בשנים האחרונות, מרבית שביעות הרצון מוזנת מהגדרתנו כ"אומת הסטארט אפ" שממציאה פטנטים לעולם, מרבית הישראלים מרגישים חלק מאותה אומה כאילו שהמוח היהודי הוא איבר קולקטיבי שהאונה השמאלית שלו מתחילה בצפת ונגמרת ברחובות.

לפעמים שוכחים שמאחורי ה"כבוד" לו זוכה המדינה עומד צורך בסיסי של בנאדם להצליח בתחומו או סתם להתפרנס. נדמה שבתקופה האחרונה המניע הזה, שנמצא בבסיסה של כל חברת סטארט-אפ, מחלחל אט אט גם ליצירה ולתרבות הישראלית - "קשת" מייעדת במחשבה תחילה פורמטים כמו "הכוכב הבא" להפצה בחו"ל, פרסי אופיר מוענקים לסרטים בין היתר על פי מידת תשומת הלב שהם עשויים למשוך בזירה הבינלאומית וגם המוזיקאים העבריים לא טומנים ידם בצלחת ומכוונים את שיריהם יותר ויותר לקהל רחב יותר מהמיליונים הספורים ששפת אמם היא עברית. תוצר הלוואי של אותה גישה הוא דילול בתרבות שמדברת אל ישראלים כישראלים, עד כמה זה משמעותי? תלוי מה השפיע עליכם יותר, ההתברגות המוצלחת של פורטיסחרוף עם מינימל קומפקט בשוק האירופי או עשרות נכסי הצאן שהקליטו ביחד ולחוד בעברית.

"מה יהיה על המחר אם כל אדם מוכשר טס אל הניכר?" (כהן@מושון, "דברו")

המיקסטייפ  הקסום "חרוימל'ה מכוכב משה" של כהן@מושון מסתובב כבר חודשים רבים ברשת, קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה נצפה מקרה כל כך קיצוני של חוסר פרופורציה בין איכות היצירה לדלילות ההייפ העוטף אותה. ידוע שלהתפרנס ממוזיקה זה לא דבר קל, מה שגורם להרבה אומנים להיות קרועים בין האש לאדמה, בין הרצון לבטא את עצמם בלי גבולות לבין הצורך לקבל הכרה על אותו ביטוי. ב-"חרוימל'ה", כהן@מושון נמצאים עמוק בתוך האש, כמו ילד בן 12 שעתיד לגלות שהוא פירומן ובינתיים מכין לכל החבר'ה את תפוחי האדמה בל"ג בעומר. צמד המיכאלים מעידים על עצמם באחד הקטעים במיקסטייפ שהם מותחים קו מדומיין בין נתן אלתרמן ל-KRS one, אפשר להגיד שזה קורה בזמן שבמקומות אחרים נמתח הקו הממשי בין הבלקן ביט-בוקס לג'ייסון דירולו ו-2 chainz.

 "הכל טייט" הוא כנראה הדוגמא הכי מעניינת לאותו קו מדומיין. כהן@מושון לוקחים בקטע הזה ביט שהופק ע"י J-dilla ומרביצים עליו שני בתים פשוטים, לא דרמטיים מדי, שמעבירים למאזין את התחושה שהוא עד למשחק של שני אנשים ששקועים עמוק בעולמם הפנימי ומצליחים להתנתק מהצורך להיות מוצלחים או מתוחכמים. הוורסים שכהן@מושון מבצעים על הביט  נשמעים יותר טוב מהגרסה המקורית של אליל נעוריהם Q-tip, הביצוע שלהם ממש עושה חשק להעלות את J-dilla בסיאנס רק כדי לחמם לו את הלב עם הקטע הזה. חשוב מאוד להדגיש ש"הכל טייט" הוא בסך הכל דוגמא מייצגת למה שקורה במיקסטייפ הזה שמכיל הרבה קטעים עם נוסחה מאוד פשוטה: מינימום יומרה, מקסימום ביטוי חסר עכבות וטונה של אהבה למוזיקה.

   

סיסטם עאלי - חלון לים התיכון

לפני כמה שנים החליטו ב"ידיעות אחרונות" לפרסם את מצעד 100האלבומים הישראליים הגדולים בכל הזמנים. ידוע שמצעדי 100 הגדולים הם בבחינת עובדה קיימת, הם משקפים את המציאות באופן מוחלט, אף אחד לא ייעז להתווכח עם גלי צה"ל שבחר את "למבדה" להיות שיר המאה (שנת 89') ואת one של u2 להיות שיר העשור של הניינטיז (כנראה בגלל טעות טכנאי ששמע באוזנייה רק את המיקום).
 ובכל זאת, אותו מצעד של ידיעות הציג רשימה די הגיונית של אלבומים כאשר במקום הראשון ניצב "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, האלבום הראשון שהוציא לאור את רגשותיהם המודחקים של בני הדור השני לניצולי השואה. מי שגדל בישראל של אחרי שנות ה-80 יתקשה מאוד להעמיד במבחן את הטענה לפיה "אפר ואבק" הוא האלבום הישראלי הגדול בכל הזמנים, יש המון שכבות של נוסטלגיה והקשרים ממלכתיים שצריך לקלף כדי לקבל הרגשה טהורה של האזנה לאלבום. 
כבר מאקורד הפתיחה, שיר הנושא מעורר אסוציאציה של טקס ממלכתי. אחרי הכל, מדובר בהמנון הלא רשמי של יום השואה. "כשתגדל" ו-"שיר אחרי הגשם" שמגיעים בהמשך אמנם פחות אייקוניים אבל גם הם גורמים לחרדה של "עוד שניה יש צפירה ואני שוכב במיטה ושומע מוזיקה בפול ווליום". אחר כך יש גם את "כאן התחנה טרבלינקה" שמזכיר מאוד מסעות לפולין ולקראת הסוף עוד שירים שאפשר לדמיין את המסגרת השחורה סביב מילותיהם כמו "פרחים ברוח" ו-"אהבה הורגת".

"חלון לים התיכון", השיר השני באלבום, אמור לכאורה לעורר את אותן תחושות שמעוררים כל אותם שירי טראומה השזורים באלבום. גם הוא כלול ברפרטוארים של טקסי זכרון רבים וגם הוא נמצא בשאפל הקבוע שעורכי רדיו שולפים בימי אבל ואסונות לאומיים. ולמרות כל אלה, בניגוד למרבית שירי האלבום המעבירים את תחושת הטראומה, "חלון לים התיכון" מעורר תחושה קצת אחרת, מעין תקווה מאופקת. השיר מתאר מכתב של פליט שמגיע לארץ כדי להכין את השטח לקראת הגעת האישה והילד, הפליט כותב על סיכוי של אחד למיליון לאושר למרות הפצע הפתוח ומפנטז על צחוק ילדים. המוזיקה, כפי שמרמז שם השיר, נשמעת ים תיכונית כמו מטקות וארטיק קרח ב-12 שקל.

 כנראה שזה לא מקרי שהשיר זכה ברבות הימים לגרסאות מאמנים כמו רון שובל וגליקריה. אפשר גם להגיד שזה לא מקרי ואפילו מאוד מתבקש ש-"חלון לים התיכון" זוכה בשנה האחרונה לביצוע מרגש ואנרגטי כאחד מאנסמבל ההיפ-הופ היפואי "סיסטם עאלי", הרכב שאם צריך לתאר בצורה לקונית את ההופעה שלו, סביר להניח שהתיאור יישמע כמו קונספט של תוכנית ריאלטי גרועה: ערבי, יהודי ורוסי ששרים בשפת האם, כל אחד בתורו. בתכל'ס הופעה של "סיסטם עאלי" נראית כאילו הדג נחש הצליחו לבנות את מגדל בבל ועכשיו הם שרים על זה. במשך כל ההופעה העיניים מרצדות בין מוקדי ההתרחשות המרובים המצויים על הבמה והאוזניים עוקבות אחר הפלואו הקטלני שלא מושפע מתחלופת השפות התכופה. "סיסטם עאלי" גורמים ל"חלון לים התיכון" להישמע כאילו פוליקר כתב אותו עבורם, יפו של "סיסטם עאלי" היא "פגר עיר", "אור גדול ובוהק שמישהו הפך לפירורים" ועוד כמה משפטים ברוסית ובערבית שלא נשמעים כמו "אני דווקא חושב שסבבה פה". הביצוע של "סיסטם עאלי" נותן תחושה כי גם יפו מייאשת וכל מה שנותר הוא החלון עצמו והתקווה שהוא טומן בחובו. כמו בשאר השירים שפירסמו עד כה, "סיסטם עאלי" לא באים ואומרים "אם אנחנו יכולים לשיר ביחד אז גם אתם יכולים לחיות בשלום", זאת לא הופעה של אחינועם ניני ומירה עוואד, הם מודעים לפצע הפתוח של שולי החברה הישראלית בדיוק כמו שכותב המכתב בביצוע של פוליקר מודע לפצע המלחמה. ועדיין, הביצוע של "סיסטם עאלי" נותן תחושה שדווקא מתוך המודעות לפצע הפתוח יש סיכוי של אחד למיליון שתקווה תצמח מתוך יאוש.