יום שני, 1 ביוני 2015

בני אסתרקין - ער לכל המתרחש

ההיפ הופ מאז ומתמיד שמר מקום של כבוד לאינטרו, הרגע המאושר בחיים, זה שמגיע לפני אכילת הדבש. יש רציונל מאחורי הנטייה הזו של אומני היפ הופ ליצור אווירה חסרת מיקוד (ולפעמים קצת לנדנד) כמה רגעים לפני שמתחיל האלבום. הסקרנות מתבשלת, הציפייה מתגברת, יש הזדמנות לנשום כמה שניות לפני שהאנרגיות משתלטות. בעולם יש מלא דוגמאות לאלבומים כאלה. מי שגדל על הראשון של קניה ווסט ישמע תמיד את החפירות של הכומר בהתחלה רק בשביל שניות הציפייה לביט המופלא של we don’t care, הקטע האיזוטרי והמוזר בפתיחה של Paul’s Boutique שואב אל המזרק את האדרנלין אשר מוזרק בבת אחת ב-shake your rump, אותו רעיון מבורך מופיע גם באלבום הבכורה של בני אסתרקין ("יום אחד כל זה יהיה שלנו").

האינטרו של "יום אחד..." מכיל שברי אסוציאציות, טיולים בסמטת הזיכרונות והגיגים שנקטעים ע"י קטע ראפ בצרפתית אשר גולש לפאוזה ולשיחת טלפון בין שני חברים ספק סטלנים, ספק משועממים, ספק גם וגם. לאחר כמה האזנות האווירה באינטרו מקבלת מימד קסום נוסף. המקום: בת-ים הסטיגמטית, המטרה: להתבטא על מנת להתרומם מהבנאליה. התחושה היא שמאזינים בזמן אמת לימים המוקדמים של ה-late bloomers. ואז אחרי שהדיבורים נגמרים מגיעה הבומבה.

מה צריך יותר מביט שפותח אלבום? תופים מלוכלכים, חצוצרות סטייל Native tongues, קולות רקע שנשמעים כמו שילוב של רוכלים, מעגל פריסטייל וחלומות לתרגם את וו טאנג. הביט המעולה נקטע לשנייה עם שורת המחץ "ער לכל המתרחש יא טמבל" ומשם אין ירידה אפילו לשניה. שתי דקות ו-18 שניות, זה כל הסיפור. הקטע המעולה הזה מציג תרבויות שוליים ממגוון הקשרים – מג'ובניק שלא משתין לכוס דרך סאיין סופה קרו ועד "פחים מלאים בזבלה". מהפזמון נודף ריח טוב של פרודוקס. כמו בכל האלבום "יום אחד...", השיר מלא באווירה פרדוקסלית. בני דורש מהמאזין ריכוז אבל גם אסוציאטיביות, נכונות להכיל בו זמנית את הנמוך והגבוה, שמעת משהו יפה שהעלה לך חיוך או גרם לך לחשוב? עכשיו קבל בעיטה לבטן. הסגנון תמיד נמצא במקום הראשון. הדימויים, השפה והעולם הפנימי נמצאים הרבה מעל הסיפור ושאר התוכן.





   

    

יום שבת, 23 במאי 2015

גיא מזיג - לבד במדבר

"המופע של סטיב" היה המקום העיקרי ממנו פרצו "הדורבנים" אי שם בשנת 2003 כאשר "לא בא לי לשמוע" הנוגה נבחר להיות שיר הנושא של אותה תכנית. חשוב להסביר לכל מי ששם פילטרים מינימאליים על התרבות שהוא צרך באותה תקופה, "המופע של סטיב" היה הניסיון של יגאל שילון ליצור את השילוב המתבקש בין "המופע של טרומן" ל"ניפגש בסיבוב". עכשיו, ברור שזה קצת יומרני מצדו של שילון לתרגם עלילה קולנועית כל כך מורכבת לז'אנר הקולנועי בו הוא מתמחה, אבל וואלה, לתרגם ז'אנר אומנותי זה לא דבר קל. "הדורבנים" מצד שני עשו את זה לא רע באותה תקופה. הם אשכרה עשו אלבום דיסקו בעברית שאין על העטיפה שלו תמונה של צביקה פיק. והייתה שם גם אחלה מוזיקה – "שוב הדיסקו כאן" היה חתיכת יציאה בזמנו (מאז גלגל"צ עשו בו שמות), "אור כחול" הציג הפקה שלא הייתה מביישת את דונה סאמר ומעל כולם "לבדוק לך את המנוע" שמהווה עד היום נדבך מרכזי בארסנל הפאנק הישראלי. למרות הכל, אפשר להגיד שהאלבום קצת התפספס - אין קו מחבר ניכר בין השירים. קצת דיסקו, קצת כוורת, כמה רצועות מעולות (בעיקר בהתחלה) וכמה רצועות שהיה אפשר לגנוז בשקט. המשך הקרירה של הלהקה היה די דומה - לצד קלאסיקות מודרניות ("עוד לילה עבר") היו הרבה תוצרים לא מוגמרים ובעיקר תחושה שהיה אפשר לעשות יותר.

"לבד במדבר" של גיא מזיג הוא בפני עצמו היותר שאפשר היה לעשות. עם הפקה שמצליחה להיות דרמטית ומעודנת בו זמנית, זמרות ליווי שנשמעות כאילו נשלפו מהקלטות של הרולינג סטונז בסבנטיז ומלודיות סטיבי וונדריות, מזיג מביא כאן את אחת ההפצצות הכי כבדות שנשמעו כאן בזמן האחרון. "לבד במדבר" הוא שיר מטלטל שכל שניה בו מעיפה אותך למקום אחר, גם מלודית וגם ליריקלית. המעברים החדים של הבס וזמרות הליווי שומרים על רמת דריכות מרגשת לצד רמת סיפוק גבוהה. הליריקה מעומעמת, נעה בין שורות כמו "מצאנו הצדקות לכל חץ שירינו בלי לעשות חשבון אם צדקנו או טעינו" ל-"הלכנו על ביצים ושכחנו שזה או אנחנו או שהכל פשוט גמור" אבל באופן כללי משרה אווירה של שיר פרידה שלצד ההפקה הגרנדיוזית וזמרות הליווי מזכירה מאוד את האווירה ב"דרכים הידועות" של שלום חנוך. יותר מהכל, מזיג נותן הרבה כבוד למוזיקה בשיר – ההגשה שלו משרתת את העושר המוזיקלי ולא משתמשת באותו עושר כאמצעי להבלטת הזמר.
ההיסטוריה של הרוק הישראלי מלאה בשחקנים קבוצתיים שהתחילו בגיל מבוגר קריירה מפוארת (רשימה חלקית: שלום חנוך, ברי סחרוף ואהוד בנאי). אמנם עוד מוקדם לחזות, אבל "לבד במדבר" מחזק את הציפייה שעשוי להיות כאן מקרה דומה.